אחריות אישית

לפי הזרם האקסיסטנציאליסטי, האדם הינו יצור חופשי, אשר בוחר את דרך החיים שלו. האדם למעשה, צריך גלות את כל האפשרויות לפניו ולא לבחור מתוך אפשרויות נתונות. מתוך כך, צומחת אחריות של האדם לקיומו. כמידת החופש כן מידת האחריות.

האחריות כה גדולה, עד כי האדם מנסה לעתים לברוח ממנה ולהפקיד את גורלו בידי כוחות חיצוניים לו. הדוגמאות הקיצוניות לכך הם התמכרויות לסמים ואלכוהול, בהן המכור חש עצמו כנשלט ע"י הסם או המשקה. הוא מעביר את השליטה על חייו לגורם חיצוני.

אם נחשוב לרגע נראה, כי רובנו מכורים למשהו או למישהו. רובנו מפקידים בדרך זו ואחרת את גורלנו, אפילו את השליטה על תגובותינו ("אבל הוא אמר/עשה/התחיל…") לגורמים חיצוניים. יהיה זה הגורל, המזל, יהיה זה מישהו (הורים, חברים…) תהא זו הסיטואציה, האל, הקארמה…

רולו מאי מדגיש ואומר, כי ללא רצון ותחושת כיוון, כאשר האדם אינו לוקח אחריות, אינו מחליט החלטות ועומד בהן, הוא שם עצמו מתוך הפאסיביות במקום בו הוא נתון לשליטה של גורם חיצוני, כחפץ הניתן להזזה. בכך עולה אצלו תחושת חוסר האונים. (אם זה לא תלוי בי, מה אני יכול לעשות? ).

הבריחה מאחריות במובן של חוסר פתיחות לאפשרויות הגלומות בפנינו בכל דבר ובכל מצב, מעוררת תחושת אשמה (ושוב דוגמא קיצונית, האדם הדיכאוני). פירוש הבריחה מן האחריות היא ההתחמקות ממימוש ו/או חקירת האפשרויות, אשר גם מובילה לתחושת חוסר אונים.

ניתן היה לחשוב, כי אדם הלוקח אחריות על עצמו, לא יחוש רגשות אשמה. אך מסתבר, כי לא ניתן להימנע מתחושת אשמה קיומית (אקסיסטנציאליסטית), בגין כל בחירה ומעשה שלנו, אנו דוחים אפשרויות אחרות הגלומות בסיטואציה. בחירות שונות שיש ביכולתנו לבחור בכל רגע נתון. כלומר, אשמתו האקסיסטנציאליסטית של כל אדם היא, חוסר יכולתו לממש/להגשים את כל אפשרויותיו.

לא זאת ועוד, דווקא האדם האותנטי, זה אשר מודע ופתוח לאפשרויות העומדות לרשותו, הוא זה אשר עלול לסבול מתחושת אשמה כבדה יותר, מאחר והוא מודע לכך, שתמיד יש לפניו עוד אפשרות אחת לפחות.

זרם זה בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מצפה מהאדם הבריא שיגשים עצמו בכך, שיתעלה מעל לטבע האנושי שלו. שייקח על עצמו את האחריות חרף משקלה הרב; היא מצפה מהאדם להתמודד באומץ מול החרדות הקיומיות ובתוך כך לחפש את המשמעות לחייו.

לעומת זרם זה, הזרם ההומניסטי מצפה מהאדם להרבה פחות מכך. להיפך, הוא אינו מצפה מהאדם להיות מושלם או להידמות לאלוהים. לפי גישה זו, ההגשמה העצמית הינה מימוש הפוטנציאלים הגלומים באדם. ההתייחסות אל טבע האדם חיובית ואופטימית. לכל אדם יש פוטנציאל לצמיחה בריאה ויצירתית.

עם זאת, הקושי ואף הכישלון לממש את הפוטנציאלים הגלומים באדם, במציאות, קשור ואף נגרם מהשפעות חיצוניות שליליות שהאדם סופג מהסביבה הקרובה והרחוקה; הורים ומשפחה, חברים, מטפלים/מורים, פרסומות… אך אין זה אומר כי אין ביכולתו של האדם להתגבר על ההשפעות הללו. מאחר וביכולתו ולו בתנאי שהוא מוכן לקחת אחריות על חייו.

——-

"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני הוא לבדו חופשי". פרופ' ישעיהו ליבוביץ'.

אליבא דליבוביץ', הסיכוי לחופש נמצא במקום בו קיימת עבדות ממנה לא ניתן להשתחרר, ברגע בו מוכנים להתמודד איתה.

העבדות בחיים המודרניים באה לידי ביטוי בהכרה של האדם להיותו חלק מכמה וכמה מעגלים; היותו חלק ממערכת גדולה, החל ממשפחתו וחבריו, עמו, ארצו, האנושות, הבריאה. קבלתו את התפקיד הייחודי לו הן ברמה האישית והן ברמות הרחבות יותר. מתוך יצירת השותפות במימוש התוכנית הבריאתית עולה החופש האמיתי. השחרור מן העבדות לזמני.

רצוי שנזכור, כי התעסקות שלנו באחריות וב"עניינים" של הזולת (משפחה, חברים, מדינה….) מרחיקה אותנו מעצמנו, כל אחד מהאחריות האישית שלו, מהתפקיד שלו. רגע לפני שאנו פונים לברר את האחריות של זולתנו, נעצור למלא את זו שלנו היטב.

שאלות שכל אחד יכול לשאול עצמו:

  1. למה אני אחראי כאן?
  2.  מה עלי לעשות?
  3. מהו הפוטנציאל הייחודי בו אני ניחנתי שאמור להתגלם בעולם ובכך אני ממלא את התפקיד שלי?
  4. היכן אני יכול לבטא את הכישרונות והעשייה שלי בצורה שהולמת יותר את תפיסתי העצמית החיובית?
  5. על איזה מכשול אני צריך ויכול להתגבר בכדי לגדול?
  6. היכן אני יודע שאני משתמט מתפקידי (כהורה, כחבר, כבן, כשכיר, כבן זוג…), וכן משתמט מהתפקיד שלי כלפי עצמי?
  7. איזה מחיר אני משלם בעבור ההשתמטויות הללו?
  8. מה משרתת ההשתמטות שלי?
  9. אילו שקרים אני מספר לעצמי, לאחרים בהימנעות מלקיחת אחריות?
  10. מהי אני מבקש להסתיר?

יסוד השקר הוא הכחשת התפקיד, האחריות האישית. ולכן שם בדיוק ניתן למצוא אותן. השקר, ההימנעות יכולים להוות שער לאמת, לעשייה, למימוש, לאחריות לתפקיד. שער לאלוהים ולעצמי.

כשהאדם אינו רוצה לדעת את עצמו, הוא ממציא לעצמו עולם חלופי; תפקיד ויכולות שלא באמת קיימים והכחשת אילו שישנם. כשהאדם אינו רוצה/מוכן להתמודד עם דבר מה, הוא לא פעם אומר, מכחיש את עצם קיום הבעיה, או מתנער ממנה, ו/או טוען, שאין לבעיה זו בכלל פיתרון.

בעוד שהפסיכולוגיה מאמינה, כי אנשים משקרים בכדי למנוע קונפליקט או בכדי להדחיק/להימנע מרגשות אסורים, כאב או אשמה, המחשבה היהודית רואה בגילוי הקונפליקט, הכאב ו/או המשאלה האסורה הזמנה לפעולה, לעבודה, להתפתחות, לצמיחה וגדילה. אלא שהאדם לא פעם בורח בעודו משקר את עצמו וזולתו.

למעשה, עצם השאלה וההתעסקות בייעוד, תפקיד ואחריות בתוך התוכנית הגדולה, בתסריט הרחב והכולל יותר משל עולמי הפרטי ולעתים הצר מעוררים מהפכה. שאלות אלה מערערות על מעמד הגישה המחפשת ורואה את האדם במרכז, אל מול גישה המשלבת בתוך העצמי, "האני" את האנושות, את האחד, השלם. לא רק עולמו הפרטי של האדם קיים, אלא הוא נכנס לרשות של השלם-האחד. יש בהבנה זו הזמנה לגדול. למימוש וגילוי עצמי. 

ברכה ואהבה,

שלומית